לשבת לימין — איך האיגרת אל העברים מצטטת את תהילים 110
אי אפשר להשוות מזמור עברי ואיגרת יוונית מילה במילה. הציבו את תרגום השבעים ביניהם, והציטוט נעשה גלוי ברמת הטקסט המקורי.
תהילים 110:1 מצוטט בברית החדשה יותר מכמעט כל פסוק בודד אחר — מתי 22:44, מרקוס 12:36, לוקס 20:42, מעשי השליחים 2:34, אל העברים 1:13. כל קורא מכיר אותו. מה שפחות מובן מאליו הוא שמחשב שמשווה את המזמור העברי לאיגרת היוונית, מילה במילה, לא היה מוצא דבר.
הבעיה
הנה העברית:
נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ
והנה אל העברים 1:13:
κάθου ἐκ δεξιῶν μου, ἕως ἂν θῶ τοὺς ἐχθρούς σου ὑποπόδιον τῶν ποδῶν σου
אין אף יחידה משותפת אחת. אף למה (lemma) משותפת, אף מספר Strong משותף, אף תו משותף. כל שיטה שעובדת על שפות המקור — ואלה השיטות שראויות לאמון הרב ביותר, כי הן אינן עוברות דרך התרגום של אף אחד — עיוורת כאן לחלוטין.
אפשר כמובן לקבל את הקשר מתרגום. Sit at my right hand (BSB) ו-sit thou at my right hand (KJV) חולקים הרבה. אבל אז הקשר נשען על הבחירות של המתרגמים, ושני מתרגמים שתרגמו את אותה עברית בדרך שונה היו שוברים אותו.
הגשר
הברית החדשה מצטטת את הישנה כמעט תמיד ביוונית של תרגום השבעים. פירוש הדבר שאת ההשוואה שאי אפשר לעשות — עברית מול יוונית — אפשר להחליף בהשוואה שאפשר: הברית הישנה ביוונית מול הברית החדשה ביוונית. אותה שפה, אותן צורות מילים, אותו דקדוק.
תהילים 110:1 בתרגום השבעים הוא תהילים 109:1:
κάθου ἐκ δεξιῶν μου ἕως ἂν θῶ τοὺς ἐχθρούς σου ὑποπόδιον τῶν ποδῶν σου
עכשיו שני אלה הם כמעט אותו משפט. הראיה שמוריה מציגה לקשר הזה היא השרשרת ששני הפסוקים חולקים:
Κάθου … δεξιῶν … ἕως … ἐχθρούς … ὑποπόδιον … ποδῶν
שש מילות תוכן באותו סדר. הסדר הזה הוא מה שמבחין בין ציטוט לצירוף מקרים: שני טקסטים על מלכות יחלקו אוצר מילים, אבל הם לא יחלקו רצף.
כמה עלתה הבנייה
הגשר אינו בחינם, כי תרגום השבעים ממספר את פסוקיו אחרת. תהילים 110 הוא תהילים 109; המזמורים זזים באחד לאורך קטע ארוך, כי מזמור 9 בתרגום השבעים מכסה את מה שהעברית סופרת כ-9 ו-10. ירמיהו מסודר מחדש לגמרי.
אפשר היה לערוך זאת בטבלה ידנית. במקום זאת זה מחושב מהטקסט, ונשען על הבחנה פשוטה אחת: שמות פרטיים נשארים מזוהים דרך תרגום. השמיטו את התנועות מ-Ἰσραήλ ומ-יִשְׂרָאֵל ומה שנשאר הוא בבירור אותה מילה. עשו זאת עם כל שם בשני הטקסטים; אחר כך, לכל זיווג אפשרי, בדקו כמה שמות מתאימים ועד כמה אורכי הפסוקים מסתדרים, וחפשו את הרצף שיוצא הטוב ביותר על פני ספר — בתנאי אחד: הרצף לעולם אינו רשאי ללכת אחורה. התנאי הזה הוא שמטפל במקומות שבהם תרגום השבעים עושה משני מזמורים אחד, או מאחד שניים. אין צורך במקרה מיוחד לתהילים 9.
ירמיהו, הספר היחיד שסודר מחדש באמת, קיבל את שני הטיפולים: התאמת פרקים שחושבה אוטומטית והטבלה הקלאסית של ביקורת הנוסח, שקיבלו ציון זו מול זו, והטובה מביניהן נשמרה.
התוצאה נבדקה מול 34 התאמות ידועות — תהילים 110:1 כתרגום השבעים 109:1, ירמיהו 31:31 כ-38:31, וכן הלאה. היא נכונה ב-33 מהן. המקרה האחד שנותר מוצהר ולא נקבר, כי טענה לדיוק בלי מספר כשלים מוצהר אינה טענה כלל.
היכן הגשר שותק
הוא מוצא ציטוטים שהולכים לפי הנוסח של תרגום השבעים. היכן שהברית החדשה הולכת לפי טקסט יווני אחר, או היכן שהכותב תרגם את העברית בעצמו, אין לו עם מה להתאים. ציטוטי מתי הפותחים בנוסחת ציטוט ידועים כבעלי נוסח מעורב מבחינה זו.
לכן שתיקה של הגשר אינה ראיה לכך שפסוק אינו מצוטט. פירושה שמסלול מסוים אחד לא נשא אותו — ושיטת הציטוט שעובדת דרך התרגום, שעיוורת במקומות אחרים, עשויה בהחלט לקלוט אותו במקומו.
זו הארכיטקטורה כולה בזעיר אנפין: חמש שיטות, כל אחת עיוורת איפשהו, מסודרות כך שהנקודות העיוורות שלהן אינן חופפות.