שבוע הצליבה

שני לוחות, מצוירים זה מעל זה, כי הכול תלוי בזה: היום המקראי נמשך משקיעה לשקיעה והיום האזרחי מחצות לחצות, ולכן השניים אינם מתיישרים. ההסטה בין השורות אינה קישוט — זו השקיעה האמיתית בירושלים באותו יום, מחושבת באותו מנוע שעמוד לוח השנה משתמש בו.

היכן הקשר

השה נשחט בארבעה עשר ונאכל בחמישה עשר. זה נאמר פעמיים, במילים שאינן משאירות מקום.

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה׃ ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליהוה שבעת ימים מצות תאכלו׃ ויקרא 23:5-6

ושוב, במקום שבו עשיית הפסח עצמה עומדת לנגד העיניים:

בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אתו במועדו ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אתו׃ במדבר 9:3

עכשיו העמידו את הסעודה לצד זה. אם הסעודה ההיא הייתה סעודת הפסח, אז ישוע המשיח אכל את השה לפני שנשחט — או שמת יום אחד מאוחר מדי. אף אחד מהשניים אינו יכול להיות נכון על מי שהוא עצמו השה. יש רק סידור אחד שבו הסעודה והצליבה נופלות כל אחת ביומה: הסעודה בשעות הראשונות של הארבעה עשר, והמוות בסוף אותו ארבעה עשר, בשעה שבה שוחטים את כבשי הפסח במקדש.

שתי השבתות

זה הציר, והוא נסגר בשני פסוקים שבמבט ראשון נראים סותרים זה את זה.

ויהי כאשר עבר יום השבת ותקנינה מרים המגגדלית ומרים אם יעקב ושלמית סמים לבוא ולסוך אתו בהם׃ מרקוס 16:1

ובלוקס, על אותן נשים ואותם סמים:

ואחרי שובן הכינו סמים ומרקחות ובשבת שבתו כפי המצוה׃ לוקס 23:56

האחד אומר שהסמים נקנו אחרי השבת. האחר אומר שהם הוכנו לפניה. זה יכול לעמוד רק אם מדובר בשתי שבתות שונות — והטקסט אומר אילו שתיים.

ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא שאלו היהודים מן פילטוס לשבר את שוקיהם ולהוריד אתם׃ יוחנן 19:31

החמישה עשר הוא שבת גדולה, היום הראשון של חג המצות, באיזה יום בשבוע שלא ייפול. השבעה עשר, באותה שנה, הוא השבת השבועית. השישה עשר נמצא ביניהם, והסמים מתאימים בדיוק לשם: נקנו אחרי השבת הגדולה, הוכנו לפני השבת השבועית.

עם שבת אחת שני הפסוקים האלה נשארים סתירה. עם שתיים, לא נשאר מה ליישב.

שלושה ימים ושלושה לילות

כי כאשר היה יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות כן יהיה בן האדם בלב האדמה שלשה ימים ושלשה לילות׃ מתי 12:40

הכלי סופר זאת במקום לטעון זאת. הוא לוקח את הקבורה בדקות האחרונות של הארבעה עשר ואת התחייה בסוף השבעה עשר, וסופר את הלילות השלמים (משקיעה לזריחה) ואת הימים השלמים (מזריחה לשקיעה) שביניהם. יוצאים שלושה ושלושה.

אחר כך הוא סופר את חשבון יום שישי בדיוק באותה דרך: נקבר ממש לפני השקיעה שמסיימת את יום שישי, קם לפני הזריחה של היום הראשון בשבוע. יוצאים שני לילות ויום אחד. זה אינו פסק הדין שלי: זו אותה ספירה, מופעלת על שעות אחרות.

יש קריאה נפוצה שעונה על כך: ש”שלושה ימים ושלושה לילות” הוא צורת דיבור, שבה חלק מיום כבר נחשב ליום שלם. מי שקורא כך אינו צריך את הכלי הזה. אבל הוא עצמו בחר את המילים האלה כאות שלפיו יוכר — ואות שאיש אינו יכול לספור כבר אינו אות.

יום הביכורים

…והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן׃ והניף את העמר לפני יהוה לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן׃ ויקרא 23:10-11

ופאולוס קורא לו באותה מילה עצמה:

ועתה המשיח הוקם מן המתים ויהי לראשית הישנים׃ אל הקורינתים א׳ 15:20

ממחרת השבת השבועית, בתוך שבוע חג המצות. בשנה שבה הארבעה עשר חל ביום רביעי, השבעה עשר הוא שבת והשמונה עשר הוא יום הביכורים — וזה היום שבו הקבר נמצא ריק. החשבון נסגר, ואיש לא היה צריך לסדר אותו כך.

באילו שנים זה יכול להיות?

זה החלק שתרשים אינו יכול לעשות ולוח שנה יכול. שני גבולות חותכים את החלון, ואף אחד מהם אינו בא מהכלי הזה.

פילטוס. הוא שולט מ-26 עד 36 לספירה, והצליבה נופלת בתוך שנות כהונתו. זה הגבול החיצוני בשני הקצוות.

טיבריוס. ההטפה נפתחת בשנתו החמש עשרה (לוקס 3:1), וזו שנת 28 או 29 לספירה, תלוי אם השנה החלקית נחשבת. הצליבה אינה יכולה ליפול לפני השנה הזאת, גם אם ימי השבוע מתאימים היטב. לכן 27 אינה ביניהן: לשנה הזאת יש הימים בשבוע הנכונים, אבל עדיין לא הייתה הטפה. השנים מציב את שני השלטונות האלה זה לצד זה ומראה על מה הם נשענים.

תנו ללוח השנה של האתר הזה לעבור על השנים שבתוך שני הגבולות האלה ולשאול באילו מהן פסח חל ביום רביעי. נשארות שתיים: 30 ו-33. ובשתיהן יום הביכורים נופל ב-I 18, ממחרת השבת השבועית — בדיוק מה שהדפוס דורש. הימים בשבוע של השבוע כולו יוצאים אז אחד לאחד: העשירי שבת, השלושה עשר יום שלישי, הארבעה עשר יום רביעי, השבעה עשר שבת, השמונה עשר יום ראשון.

הכפתורים שמעל הפס עוברים על שתי השנים האלה. הן אינן מוקלדות: הכלי מחפש אותן מחדש בכל פעם, מתוך אותו חישוב של מולד ושוויון שעמוד לוח השנה רץ עליו.

מה הכלי הזה אינו

הוא אינו מוכיח באיזו שנה זה קרה. הוא מראה אילו שנים יכולות לשאת את התיאור, וזה דבר אחר. מבין השתיים, 33 היא הבחירה הרגילה, אבל השקילה הזאת היסטורית ולא אסטרונומית, והכלי אינו עושה אותה בשבילכם.

חלק אחד מהשקילה אפשר לחשב. יוחנן נוקב בשלושה פסחים — יוחנן 2:13, יוחנן 6:4 ויוחנן 11:55 — ואם הצליבה נופלת בשלישי, שני האחרים נמצאים שנה ושנתיים קודם. ל-30 הראשון חייב ליפול ב-28, מה שמתאים לקריאה המוקדמת ביותר של השנה החמש עשרה. ל-33 הראשון חייב ליפול ב-31, שנתיים אחרי השנה החמש עשרה, ואז חייבים להיות פסחים שיוחנן אינו נוקב בהם — החג שאין לו שם ביוחנן 5:1, למשל. שלושה פסחים בשמם נותנים אפוא רצפה ולא תקרה; מי שעושה אותם בדיוק שלושה מגיע ל-30 מהר יותר מאשר ל-33.

הוא גם נשען על הלוח הזה: חודשים שנפתחים במולד, והחודש הראשון הוא זה שמכיל את הירח המלא הראשון אחרי שוויון האביב במרץ. פתחו את החודש בסהר הנראה הראשון במקום זה והכול זז ביום או יומיים, ושנים אחרות עונות. זה הבדל אמיתי, הוא מפורט בעמוד לוח השנה, וכדאי לדעת שאתם עושים אותו.

והוא עוסק בימים, לא בדוקטרינה. אם הסעודה הייתה סדר, אם צריך לקרוא את שלושת הימים כפשוטם או כצורת דיבור — על אלה מתווכחים מאות שנים. כל מה שעומד כאן הוא זה: הנה מה שהלוח עושה, הנה מה שהטקסט אומר, ואפשר להניח את השניים זה לצד זה.

מאין זה בא

הצורה של הפס הזה — שני לוחות זה מעל זה, והאירועים תלויים עליהם — הולכת אחר שיעור של 119 Ministries, Was the Last Supper a Passover Meal?. הטיעון על שתי השבתות, על הארבעה עשר מול החמישה עשר ועל שלושה ימים ושלושה לילות מפותח שם בהרחבה; הכלי הזה הוא הצד החשבוני שלו.

מה שאינו בא מהשיעור הזה הוא כל מספר. התאריכים, הימים בשבוע, השקיעות והשאלה אילו שנים יכולות לשאת את זה מחושבים כאן בלוח השנה של האתר הזה, מתוך המולדות ושוויון האביב במרץ. מי שבודק את המקור בודק אפוא שני דברים בנפרד: את הטיעון שם, ואת החשבון כאן.

לוח השנה, לשנה כולה ←  ·  מוריה, לבדיקת הפסוקים ←  ·  טקסטים ומאגרי נתונים שבהם נעשה שימוש ←