איך אלוהים מחזיר אליו עם ששילח
טיעון נפוץ הופך את גולגולתא למנגנון המשפטי שמסיר את האיסור של דברים 24. כשבוחנים אותו מול הטקסט המקורי הוא נכשל בארבע נקודות — וירמיהו מעלה את השאלה בעצמו, מאות שנים קודם לכן, ועונה עליה.
יש טיעון על ישראל שמופיע בדרשות, בכנסים ובספרי לימוד פופולריים, והוא בנוי באופן מרשים. הוא הולך כך. התורה אוסרת על אדם להחזיר אליו את האישה ששילח. אלוהים שילח את ישראל. לכן אלוהים אינו יכול להחזיר את ישראל — אלא אם כן קורה משהו שמסיר את המכשול. המשהו הזה, כך נאמר, הוא מות המשיח: הבעל האלוהי מת, ובכך האיסור פוקע. גולגולתא הופכת כך למנגנון המשפטי שמאחורי השבת ישראל.
הטיעון קושר תורה, נביאים וצלב יחד באופן מרשים. הוא גם ניתן לבדיקה, וזה מה שנעשה כאן. הכתובים מצוטטים לפי המקרא בעברית מודרנית; מספרי הפסוקים לפי החלוקה של KJV.
מה הטקסט אומר
“וארא כי על כל אדות אשר נאפה משבה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתתיה אליה ולא יראה בגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא׃” (ירמיהו 3:8).
שימו לב להיקף. ספר הכריתות נוגע לממלכה הצפונית. יהודה אינה מקבלת ספר כזה; מה שנאמר על יהודה הוא שלא שמה לב לדוגמה. ההבדל עובר לאורך כל ההיסטוריה: יהודה נענשת ושבה, ישראל משולחת ונעלמת בין העמים.
ישעיהו 50:1 מובא לעתים קרובות כעד שני, וזה מחייב זהירות, כי הטקסט עושה משהו אחר: “אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו”. זו שאלה רטורית, והתשובה המצופה היא: אין ספר כזה, ואין נושה כזה. הפסוק אינו מאשר את הגירושין — הוא דוחה אותם כהסבר ותולה את הסיבה בעוונות העם עצמו. להשתמש בו כראיה תומכת פירושו לגרום לטקסט לומר את ההפך ממה שהוא אומר.
ארבעה מקומות שבהם הטיעון נשבר
המכשול נובע מהנישואין השניים, לא מהגירושין. הטומאה של דברים 24:4 באה אך ורק מפסוק 2: וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר. בלי הנישואין השניים, החוקיים, האלה אין מכשול. הפועל בפסוק 4, הֻטַּמָּאָה, עומד נוסף על כך בצורה סבילה: היא הוטמאה — זה קרה לה, היא לא עשתה זאת. תרגום השבעים מאשר זאת ב-μετὰ τὸ μιανθῆναι αὐτήν, “אחרי שהוטמאה”. מי שרוצה להחיל את החוק על ישראל חייב אפוא להיות מסוגל להצביע מי הוא הבעל השני הזה. עבודת אלילים נקראת זנות וניאוף לאורך כל הנביאים — לא נישואין שניים תקפים מבחינה משפטית. לכן לא ברור אם התנאי של פסוק 2 התקיים בכלל.
דברים 24 אינו מכיר שחרור על ידי מות הבעל הראשון. החוק מסדיר בדיוק את המקרה ההפוך: הבעל הראשון אינו רשאי להחזיר אותה אחרי שהשני שילח אותה או מת. על מות הבעל הראשון הטקסט אינו אומר דבר — ומותו לא היה פותר את הבעיה אלא מבטל אותה, שהרי אדם מת אינו נושא אישה מחדש. הרעיון שמות הבעל מתיר את הקשר אינו בא מדברים 24 אלא מאל הרומים 7:2–3. אלה שני הסדרים שונים, והטיעון הנפוץ מחליק מאחד לשני בלי לומר זאת.
פאולוס מחיל את התמונה שלו בכיוון ההפוך. בתמונה של אל הרומים 7 הבעל מת; ביישום המאמין מת. “לכן אחי הומתם גם אתם לתורה בגוית המשיח להיותכם לאחר לאשר נעור מן המתים” (7:4). פאולוס אינו אומר שהבעל מת כדי שהאישה תהיה חופשית, אלא שהאישה מתה עם המשיח כדי שתהיה שלו. להשתמש בתמונה בדרך הראשונה פירושו להשתמש בה נגד היישום שפאולוס עצמו נותן לה.
ירמיהו שואל את השאלה הזאת בדיוק בעצמו. זה מכריע. הפרק השלישי נפתח בהפניה שאין לטעות בה אל החוק: “לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד” (ירמיהו 3:1). הבעיה לא התגלתה על ידי פרשנים מאוחרים; הנביא מניח אותה על השולחן בעצמו. והוא אינו משאיר אותה בלי תשובה. כמה פסוקים אחר כך אלוהים קורא בחזרה לאותה אישה דחויה: “שובה משבה ישראל נאם יהוה לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני” (3:12), ובמילה שאומרת הכול: “שובו בנים שובבים נאם יהוה כי אנכי בעלתי בכם” (3:14). זה אינו סיכוי רחוק ואינו רמז למעשה משפטי שעוד צריך להיעשות. זה עומד שם בלשון הווה, מאות שנים לפני גולגולתא, ומופנה אל העם שקיבל את ספר הכריתות.
הושע אומר את אותו הדבר בתמונות אחרות. האישה הבוגדנית מתעשתת — “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה” (2:7; במספור העברי 2:9) — והפרק מסתיים ב”וארשתיך לי לעולם” (2:19; במספור העברי 2:21). בהושע 3 הנביא אף קונה את אשתו בחזרה: בגופו שלו הוא עושה בדיוק את מה שדברים 24 אוסר, וזו אינה עבירה אלא האות הנבואי עצמו.
מה נשאר
לדעתי זה, וזה לא פחות מהטיעון המשפטי המוצע אלא יותר. הכתובים אינם מסתירים את הקושי המשפטי, וגם אינם פותרים אותו בקונסטרוקציה משפטית. הם שואלים את השאלה בקול ועונים עליה בפנייה אל מהותו של אלוהים: “כי חסיד אני”, חָסִיד. שובו של ישראל אינו אפוא תוצאה משפטית אלא מעשה חסד שחורג מעבר לחוק — בדיוק כפי שהחוק עצמו מסדיר את הגירושין אך בשום מקום אינו מבטיח את האיחוד מחדש. גולגולתא, לפי הקו הזה, אינה הסרת מכשול אלא המקום שבו החסד הזה משולם.
זה יסוד חזק יותר מטיעון משפטי הרמטי. טיעון משפטי עומד או נופל בשאלה אם ההשוואה מחזיקה בכל נקודה. נאמנותו של אלוהים לא.
מה זה אינו מכריע
שלושה דברים, והראשון נוגע ללב העניין.
פאולוס מחיל את הושע על הגויים. באל הרומים 9:25–26 הוא מצטט בדיוק את הנוסחה מהושע 1 — οὐ λαός μου, “לא עמי” — ומחיל אותה על מאמינים מן העמים. מי שטוען, כמוני, שהצד שנשלח והצד שהושב הם אותו צד, חייב להסביר למה פאולוס משתמש באותן מילים באופן רחב יותר. התשובה שלי היא שבאל הרומים 11 הוא מדבר באופן שאין לטעות בו על ישראל האתני — הוא מציע את עצמו כהוכחה (11:1) — ושהשימוש האחד אינו שולל את האחר. אבל זו ההתנגדות החזקה ביותר מן הברית החדשה, ומקומה אינו בהערת שוליים.
תמונות אינן מוכיחות דבר; הן מבהירות. ברגע שמתחילים לפרט תמונה במונחים משפטיים — מי הבעל הראשון, מי השני, מתי חלה איזו הוראה — דורשים ממנה יותר ממה שתמונה יכולה לשאת. זה בדיוק המקום שבו הנימוק שלמעלה עלה על שרטון, וזו אזהרה שחלה גם על הקריאה החלופית שלי.
הקריאה הרפורמטית (הקלוויניסטית) אינה קריאה רשלנית. היא טוענת שההבטחות לישראל מתמלאות במשיח ושהקהילה היא ישראל של אלוהים (אל הגלטים 6:16). זו עמדה שקולה, שפרשנים רציניים מגינים עליה. מי שחולק עליהם צריך להציג את הטיעון הטוב ביותר שלהם ולא את החלש ביותר.
המאמר המלא
השאלה הזאת היא פרק אחד בחיבור ארוך יותר שעוקב אחר תפקידו של ישראל לאורך כל קשת הסיפור: בחירת אברהם, הברית בסיני, הפילוג אחרי שלמה, הברית החדשה, תאולוגיית ההחלפה, ההשבה של 1948, המלחמות החזויות של תהילים 83, יחזקאל 38–39 וזכריה 12–14, וייעודו של ישראל להיות אור לגויים. הוא גם פורש את המקומות שבהם טענה נפוצה אינה מחזיקה — הזיהוי של רֹאשׁ ביחזקאל 38:2 עם רוסיה, קו השבר כביכול שעובר דרך הר הזיתים, “מלחמת תהילים 83” — עם הערות וביבליוגרפיה.